מה שהתחיל בסוף יולי 2009 הגיע אל סיומו המוצלח שבוע לפני פסח, אפריל 2010. קצת יותר משבעה חודשים שעברו די מהר, כשמסתכלים אחורה.
כך זה נראה אז
מגרש 316 מבט מערבה
וכך זה נראה היום
בקרוב, פני הבלוג לאן. פוסט סיום מהדהד.
הליכה בחלום
בסוף זה קרה. החברים מחברת חשמל הגיעו וחיברו אותנו לציוויליזציה וביום רביעי, 24.3.2010 (בדיוק לפני שבוע) נכנסנו הביתה. המילה 'הביתה' קצת יומרנית כי אנחנו לא ממש מרגישים שזה שלנו. ההרגשה כמו בבית מלון או צימר נעים.
יש המון דלתות לנעול בלילה ומלא מתגים ללחוץ עליהם עד שנדלק האור הרצוי ככה שאנחנו עוד מתרגלים. הדבר המשמעותי ביותר (חוץ מהשירותים שלי) הוא המרחב. פתאום לכל אחד יש את המקום שלו, הילדים מתפזרים בבית ולא שמים לב אליהם. כל אחד יכול לעסוק בענייניו בשקט ובלי להפריע לאחרים.
הבית הפיזי משפיע ישירות על ההרגשה וכולנו יותר רגועים ושמחים. קראתי פעם שבית חדש מעניק חצי שנה של אושר לפני שחוזרים לשגרה. בינתיים אני לא סופר.
אבא שלה קובע מזוזה
הבוקר שאחרי
D Day
הבוקר זה קרה.
בסביבות 7 כשפתחתי את העיניים ידעתי שהוא הגיע. היום הגדול. ה-15 לחודש, אמצע מרץ, ראש חודש ניסן, שבועיים אחרי פורים. תקראו לו איך שאתם רוצים. חיכינו לו שבעה וחצי חודשים והנה הוא כאן.
ציפיתי שיקרה משהו מסעיר. שהבוקר יהיה שונה, ששמחה תמלא את ליבי. אבל הכל היה כרגיל. העייפות, הסנוויצ'ים לילדים, העבודה. הכל היה שם חוץ מהבית שלנו. כלומר גם הוא היה שם רק שהוא עוד לא ממש שלנו. כי אין בו חשמל.
מבט מצפון
אף אחד לא סיפר לי שלהביא את חברת חשמל שתרים לנו את השאלטר לוקח כל כך הרבה זמן ופרוצדורה. כדי שהחבר'ה מהחשמל יתקדמו לכוון צריך קודם להשיג טופס 4, הלא הוא טופס בו מאשרת הרשות המקומית לדייר להכנס ולגור בביתו. הטופס 4 הזה הוא בעצם ערימת טפסים שלוקח איזה שבוע לארגן וכשפסח באופק שבוע הוא מעט מאד זמן.
ממתי הפכנו תלותיים כל כך בחשמל ובשאר התשתיות. מה יש? אי אפשר לבשל על פרימוס ולקרוא לאור נרות? אנשים לא עשו את זה במשך אלפי שנים לפנינו? עשו. אבל אנחנו צריכים את החשמל והמים והגז והביוב והטלפון והאינטרנט שלנו לפני הכל ורק אח"כ אפשר להתחיל לחיות.
כן, האמת שהבית מוכן ומזומן. יש מטבח ומקלחות ומדפים במסדרון ואפילו שטפו את הרצפה לכבודנו. מה שנשאר, כאמור, זה רק להתחבר.
אנחנו במרוץ נגד הזמן. להספיק כמה שיותר חיבורים לפני החג, אחרת הכל נדחה. והחשמל הוא הפיווט. ברגע שנדע מתי יחברו אותנו נתכנן את השאר לאחור.
טיפ השבוע: את בדיקת הממ"ד לא חייבים לעשות ברגע האחרון. אפשר להקדים ולבצע אותה כבר אחרי הטיח.
יש אור בקצה השביל
כלל ידוע הוא שאת לוח הזמנים של הבנייה יש להכפיל ב-2 ולהוסיף 5%, כך הופכת חצי שנה ל-8 חודשים וחודש לחודש ושלושה שבועות. ובכל זאת נראה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל והפעם הוא נפל בחלקנו.
קצב העבודות משביע רצון ונראה שבדיוק בעוד חודש, בר"ח ניסן או 15.3 למי שמתקשה, נכנס לבית וזה מרגיש כמו לפני החופש הגדול. כבר אין כוח להכין שיעורי בית והמורים עולים על העצבים כל יום עוד קצת.
הצפיפות בבית הקיים נסבלת רק בגלל האופק המדיני שצפוי לנו. המקלחת מריחה כמו בואש, הביוב דולף בחוץ כמו בואדי ערה, נורות נשרפות וקירות הגבס מתפוררים. ביום רגיל אני לא מתקן דברים כאלה, בוודאי שחודש לפני המעבר.
התירוץ הזה של "עוד חודש עוברים" תופס מצויין גם בגזרת הנקיונות. בשביל מה לנקות את הגז? בשביל מה להתאמץ להגיע לקורי העכביש בפינת הסלון? גם ככה עוברים בעוד חודש.
שבילים וחניות
בתוך כך, התחילו היום לצבוע את הבית מבחוץ. גוון השליכט שנבחר הוא ירוק, או יותר נכון הירוקים. 3 גווני ירוק יקשטו את חזיתות הבית במארג מורכב שאנחנו מקווים מאד שיצא יפה. ברכות לג.נ. ממזכרת בתיה שזכתה בסקר הצבעים שהיה פה בסוף נובמבר.
מחר יוצקים את שביל הכניסה ואת רחבת החנייה שבלילות הקיץ החמים אפשר יהיה לקיים עליה אירועים עד 250 איש.
רחבת הריקודים
בקרוב ממש, ובעקבות תלונות חוזרות ונשנות של כמה מקוראי הנאמנים, יעלה פה סרטון שיציג את הבית מתחילתו ועד סופו. פסגת הטכנולוגיה או מה?
הפוך גוטה, הפוך
כמו הרבה דברים אחרים, מקורו של הביטוי הישראלי 'להגדיל ראש' בצבא. לא ברור לי אם הוא בא לתת קונטרה ל'ראש סיכה' העתיק או 'נצנצן' המודרני יותר, בכל מקרה המשמעות ברורה. אחד עם ראש גדול הוא אדם רציני שלוקח את תפקידו וסמכויותיו במובנם הרחב.
בצבא ואולי בעוד כמה תחומים זה עובד, לא בזוגיות. אם שלחו אותך (ה-ך' פתוחה) לקניות בצרוף רשימה שומה עליך להקפיד ולקנות את שנרשם בפתקה, ועוד לשומרה כאסמכתא. אם אתה מכניס מכונה ולא בטוח מה הצבע של הגרביים יעשה לחולצה החדשה שלה אל תכניס את החולצה.
להמשיך? אין צורך העניין מובן ופשוט. זאת הסיבה שכל כך התפלאתי על זוג הרצפים הנחמד שלנו.
החבר'ה עשו עבודה יפה, ריצפו את כל הבית, את הכניסה ואת הפטיו ואפילו את המרפסת האחורית בצורה מופתית והשאירו את המקלחות לסוף, ובדין. המקלחות והמטבח הם לב ליבו של הפרוייקט לדידה של האישה (לדידי זה הממ"ד שם ישכון לבטח "חדר העבודה" שלי).
לכן, בגלל רמת הרגישות הגבוהה, כינסנו פגישה מיוחדת של לימור האדריכלית עם איציק, הרצפים והאישה כמובן. בפגישה נדונה פריסת המקלחת ונקבעה צורת הריצוף והחיפויים לפרטי פרטים.
יומיים אח"כ הציג עויסם הרצף את עבודתו היפה לאישה תוך שהוא מציין ש"אנחנו לא עושים עבודה סתם" ומחווה בידו בגאווה על רצפת המקלחון המחורצת בעיטור נאה בעל חזות מג'דל שמסית אוטנתית. עויסם עויסם, איך נפלת בפח כמו טירון? דווקא פה, במקלחת, הגדלת ראש?!
רחמיה של האישה נכמרו על הרצף שבזבז חצי יום על משהו מאד יפה שאנחנו לא אוהבים…כל כך. אז המשימה הוטלה (surprise surprise) עלי. אז הטלתי את המשימה על איציק הרשע שהודיע לעויסם המסכן שעליו לפרק במהרה את יצירת האומנות שלו לטובת ריצוף הבטון המקורי של עיסא מיודענו החביב.
בפרקים הבאים:
על הסוף המתקרב בצעדי ענק, על איכות הסביבה ועל יום הדין של בחירת צבע השליכט החיצוני.
ראש בלטה
ואז זה קרה. באמצע הסלון נגמרו המרצפות ומה שהיה יום עבודה שגרתי הפך באחת לקטסטרופה או כמו שאומרים אצלנו בחייל "מגדל, כאן דיפלומט. יש לנו בעיה!"
קצת רקע למי שהצטרף זה עתה. את הריצוף רכשנו בפקיעין מעיסא המוכר הגבוה והחביב, כאשר אנחנו נפרדים מערימת שקלים שיכולה לפרנס אמא חד הורית ושני ילדיה הקטנים במשך חצי שנה, לא כולל מגפיים חדשות "כי הישנות שלי כבר ממש שחוקות."
את הריצוף, הקרמיקה וכו' רוכשים על פי מטראז' הבית בתוספת ספייר של כ-5-10 אחוז, תלוי כמה קפדנית האדריכלית שלכם. כך עשינו והזמנו 180 מטר ריצוף איטלקי משובח.
לפני כשבועיים הגיעה המשאית עם משטחי הריצוף ואני כמו סוחר טוב נעלתי נעלי עבודה, בוססתי בבוץ וספרתי קרטון קרטון או כמו שאמר פעם ספי ריבלין "אני מאמין לכולם, אני רק בודק". (3 משטחים של 40 קרטון + 10 קרטונים בתפזורת) * 1.4 מרצפות בקרטון = 182 מטר. וואלה יצא איתנו לארג', עיסא. חתמתי על תעודת המשלוח ושחררתי את הנהג. עד כאן הרקע.
"נגמרו לו המרצפות ואיציק אומר שחסרים 30 מטר" רעד קולה של האישה בטלפון ואני נכנסתי למצב שאצלנו בחייל מכנים "פאניקה בתא". הרי בכל פרוייקט בניה יש הנחת עבודה סמויה שמתישהו מישהו יעקוץ אותך בהיקף מסויים והנה זה קרה, בהוה דידי עובדא. עיסא דפק אותנו ועכשיו נאלץ לשלם עוד 30 מטר ריצוף.
ממצא מס' 1: משטחי הריצוף החשודים
אבל רגע, אמרתי לאיציק, עצור סוסים. הרי סחבק ספר במו ידיו 180 מטר, הכיצד יש רק 150? ובכן טוב שיש על מי לסמוך. איציק עשה את מה שאני לא עשיתי ובדק כמה מרצפות יש בקרטון. אלמנטרי, ווטסון! אני הנחתי שיש 4 מרצפות שהן 1.4 מטר אך בפועל היו 3 שהן 1.1 מטר. נפתרה התעלומה רק חבל על אמא של עיסא, שתאריך ימים אמן.
העבודות נכנסו להילוך גבוה, הפועלים פושטים על הבית ובכל יום יש משהו חדש. טיח פנים וחוץ הושלם, ריצוף פנים הושלם והשבוע יגמרו גם את המקלחות ואולי את הריצוף חוץ. כמות וקצב ההחלטות שאנחנו מקבלים מפתיע אותי ואני חייב לומר שהאישה עומדת בזה בכבוד. רבאח, הקבלן, אומר שאמצע פברואר נראה לו ריאלי למסירת הבית. כן, קו הסיום נראה באופק או כמו שאומרים אצלנו בחייל "נכנסנו לפיינל".
הפוסט נכתב בהשראת סדרת המופת "נשות הטייסים" ומוקדש לד', דור העתיד של שחייני ישראל.
הטייחים היום עצלים
אבל האיכרים מברכים על הגשם. ככה זה, כשבמג'דל מטפטף החבר'ה לא באים לעבוד. שוכחים שאמנם הגולן הוא רמה שטוחה אבל כמעט 1,000 מטר גובה מפרידים בין מג'דל לנוב וכשגשום שם לא בהכרח גשום פה.
ערבב את הטיח
בין גשם לערפל, נראה ששום דבר לא מתקדם אבל אנחנו כבר באמצע הטיח. התחילו למעלה, על הגג, ועברו פנימה לחדרים. מדברים על 15 יום עבודה מה שמביא אותנו לאמצע-סופשבוע הבא אז יתחילו עם הריצוף. בשבוע שעבר יצקו שכבת בטקל על הגג. הבטקל (בטון קל) הוא בטון מוקצף שבין השאר נועד ליצור שיפועים לניקוז הגג.
בין לבין גם אני לקחתי בוקר חופשי ויצאתי עם החברה ר' לטיול חורפי בנחל דליות. לפני שאתם קופצים (ניר, אם תעשה רילוקיישן לגולן אני מבטיח לקחת אותך בפעם הבאה) המטרה הייתה ניקיון המסלול ולא פלז'ר למרות שיצא פלז'ר טילים.
בצד עיסוקה המרהיב ר' עובדת כמה ימים בשבוע בשמורת גמלא ואחת המשימות האהובות עליה היא ניקיון המסלולים בבוקר או ההליכה לבד בשקט של הבוקר אם להיות מדויק. סוג של פתיחת ציר (לכל מאותגרי צאלים שבין הקוראים). פשוט צועדים ואוספים את חפיסות המנטוס ושאריות הטישו שהשארתם שם אתמול.
מנקים את נחל דליות
אני יודע, זה לא נשמע אטרקטיבי, אבל המסלול היה די נקי מה שהשאיר זמן להנות מהנוף החורפי המיוחד ומהשקט יוצא הדופן שהפך את הטיול לחוויה לא רגילה. מה שעוד תרם לחוויה הייתה ר' שהתעכבה ליד כל חלבלוב ורקפת, התלהבה מגללים של צבי תועה וכמעט התעלפה כשטייסת הנשרים של גמלא עשתה מעלינו קרבות אויר. אכן הצלחה גדולה, קבענו להפגש פעם בחודש.
ותודה ל-15 המצביעים הממושמעים שבחרו צבע לבית, הכחול לוקח בגדול. מי מכם שעוד לא עשה זאת מוזמן להצביע עכשיו.
אפור אנגלי
בפרקים הקודמים הושלם השלד, החשמלאי והאינסטלטור כבר התחילו לעבוד וציפינו לאיש השיש ולתחילת עבודות הטיח בשבוע שעבר.
חולה סופני
ובכן עבודות החשמל והאינסטלציה השאיר את הבית כמו חולה סופני.
צינורות צבעוניים נכנסים ויוצאים מהקירות, חורים פעורים בבלוקים וגושי בטון מפוזרים על הרצפה.
קופינג שיש (הכתר שיושב לבית על הראש) הותקן וביום שישי האחרון התחילו להניח את השיש על ספי החלונות.
קרה המקרה, די נדיר המקרה הזה, ובצהרי שישי הזדמנו אני והאישה לבית ומצאנו את השיש לא בגימור שרצינו. אנחנו רצינו גמר פאזה עדינה ובשטח ערמות שיש בגימור עגול. טלפון בהול לאיציק ועוד אחד לחוסאם והעבודה נעצרת עד ליום ראשון.
שיש, צריך להבין, לא מגיע בסטנדרט. כלומר איש השיש מגיע מראש, מודד את החלונות ומייצר את השיש בדיוק למידות הבית כך שאין מה לעשות עם שיש שכבר נחתך והותאם.
יום ראשון הגיע ואיתו העצבים. השייש תיקן את השיש והתקין אותו אבל העסק לא נראה טוב. בקיצור הסאגה עוד לא נגמרה, נראה מה יהיה עם זה.
סופסוף הותקן השיש ובאיחור קל של שבוע הטייח התחיל לעבוד. אתמול הוא השפריץ סוג של בטון נוזלי על הקירות מה שאמור לתפוס את הטיח מאוחר יותר. בתוך כל הסיפור הזה נדרשנו לבחור צבע חוץ (שליכט) לבית ובהתאם צבע לאלומיניום.
מי שמכיר אותנו, אפילו קצת, יודע שזו אחת המשימות הכי קשות שלנו. אם הייתי חוסך שקל על כל שעת התלבטות בעניין הזה הייתי כותב את הפוסט הזה עם הנטבוק שלי על המרפסת של הבונגלו שלנו באיי סולומון כשמולטית חביבה מציעה לי שייק מנגו צונן ועוד אחת מעניקה לי פוט מסאז' מפנק במיוחד. אבל לא, לא חסכתי ואני בקצרין עכשיו מתחת לניאונים.
בחיל ורעדה קבענו עם לימור שהגיעה עם מניפת צבעים לאלומיניום וקטלוג השליכט של נדיר. וכאן קרה לי הנס הגלוי השני מאז התחלנו לבנות. בתוך רבע שעה סגרנו 3 אפשרויות לשליכט ואפור אנגלי לאלומיניום. סימפל אז דאט…
מניפת הצבעים של קליל, אל תשאלו אותי איזה מהם הוא האנגלי
אבל, חברים, כמו בכל דבר גם הפעם מסתתר לו הקאצ'. חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שבחרנו 3 אפשרויות לשליכט וכל אפשרות צופנת בחובה 3 גוונים.
ובכן כדי שלא אשאר לבד עם התענוג שבבחירת הגוונים אני פותח את ההחלטה, בצעד היסטורי וחסר תקדים, לציבור. או לפחות למתי מעט שפוקדים את הבלוג הזה.
להלן שלושת האפשרויות שבחרנו.
כחול, ירוק או אפור?
השורה העליונה היא שורת הכחולים, השורה האמצעית היא הירוקים והשורה התחתונה היא האפורים. הגוון הבהיר ביותר (השמאלי) הוא הגוון בו יצבעו רוב קירות הבית, הגוון האמצעי ישמש את המעקה שעל הגג והגוון הימני והכהה ביותר ילך לבליטות השונות.
מבולבלים? לא נורא, תבינו תוך כדי ריצה.
השאירו את בחירתכם כאן בסקר* ותוצאות המשאל יעברו לדרג מקבלת ההחלטות. מי שבחירתו תתקבל יזכה בפוט מסאז' מפנק מהמולאטית שהייתה פה קודם.
*ושוב תודה לחבר היקר י.א. שדואג לי תמיד.
החאפלה שלא הייתה
או איך נכנסתי לזכרון הקולקטיבי הדרוזי ולא מהסיבות הנכונות
אפשר לברך על המוגמר ולחגוג ברוב עם. ביום חמישי שעבר הושלמה רשמית בניית השלד ואנחנו נכנסים לשלב הגמר.
כרגיל הגעתי באותו בוקר חמישי לבית להפגין נוכחות ולשאול שאלות מתחכמות, למה אותי אף דרוזי לא יסובב. זיאד והבחור השמנמן שאני לא מצליח לזכור את שמו שוחחו איתי ואמרו שנשאר להם רק לנקות קצת מסביב ואז הם ממשיכים לפרוייקט הבא פה במושב. שמחתי מאד והחמאתי להם על העבודה הטובה אך משהו במבטו של זיאד טרד את מנוחתי. הייתה לי תחושה שהוא מחכה למשהו ממני.
כינוס קודקודים. איציק הפקח, לימור האדריכלית ונימר החשמלאי מתלבטים איפה יהיה המקרר
חודש וחצי קודם לכן, שוב סיור בוקר. זיאד מוזג לי קפה ושואל "תגיד, מה עם החאפלה?", חאפלה? איזו חאפלה? "כשיצקנו את הרצפה וואלק אפילו לא היית פה, ביציקה של העמודים הלכת אחרי חצי שעה עכשיו יש לך הזדמנות ביציקה של התקרה" (טוב את המשפט האחרון הוא לא אמר אבל הוא בהחלט שידר אלי בתת מודע שלו).
כששיתפתי את האישה במידע החדש היא המליצה לי לקנות קולות וכמה בפלים ולקפוץ לתת להם סתם ככה באמצע היום. וככה עשיתי. שמח וטוב לב הגעתי בשעת צהריים חמה. עוד מבחוץ צעקתי "זיאד בוא, בוא למטה יש חאפלה". כל הקבוצה התכנסה, שוב סיגריות, שוב קפה אבל הפעם הפתעה. בקבוק קולה קר וחבילת בפלות של מנעמים. אין חייל שלא יעריך כזאת מחווה.
תוך כדי שתיית הקפה וכשהוופל בין שיניו שוב שואל אותי זיאד "אבל מה עם החאפלה?! אם אתה רוצה אני יכול להביא לך בשר מהכפר. יש לנו כבשים, ברות, הכל…" ואז הבנתי את מה שהבנתי כבר מזמן אך הדחקתי אל אחורי מוחי. הם מצפים לבשרים עלאש וכשהם אומרים בשר הם מתכוונים לבשר לא לכנפיים וצוריסוס והם סופרים בקילוגרמים לא בגרמים.
אובד עצות פניתי לשני חברים, אחד שבנה לא מזמן והשני קבלן בנייה, שמיצגים שתי אסכולות מנוגדות. "השתגעת?!" אמר לי החבר הבונה, "תגיד לו שאין בעיה ושתהיה חאפלה בשבוע הבא, ובשבוע הבא תגיד את אותו הדבר וכך הלאה". "אתה לא נורמלי", אמר לי החבר הקבלן, "בסוף כל יציקה תפקידך להביא בירות ובסוף השלד שוחטים כבש, אחרת לך תדע מה הם דוחפים לך בבטון…"
לא יודע למה אבל נטיית ליבי הלכה אחרי הדעה הראשונה וכך אכן עשיתי. מילה טובה ובקבוק נסטי פה ושם בהחלט יספיקו להם. וכך שכחתי מכל העניין עד שפגשתי בעיניו של זיאד בשבוע שעבר ששידרו אלי ציפיה מהולה באכזבה. "שוב נפלנו על אשכנזי" שמעתי אותו אומר בליבו.
אבל התגברתי, בהחלט התגברתי.
יומיים אח"כ, בערב שבת, פגשתי בחבר שאליו עברה הקבוצה שלי. הוא מרחיב בית משק בקצה השני של המושב והחלפנו חוויות. "הדבר הראשון שזיאד אמר לי" שח אותו חבר, "הוא שעד עכשיו הוא רק הרזה ממושב נוב ושדיר-בלאק אני לא מארגן להם חאפלה רצינית בסוף השלד. ולא חאפלה כמו שאיתמר עשה…"
מה צפוי לנו בפרקים הבאים*?
האינסטלטור כבר פרס את הצינורות האדומים והכחולים שלו, החשמלאי יכנס בהמשך השבוע ואחריו איש השיש ועד ה-15 לנובמבר גם הטיח יהיה מאחורינו.
השארו עימנו.
*ותודה לחבר י.א. על הביקורת הבונה
אין תחליף להסתכלות סביב
נגמרו היציקות הגדולות והתקרה במקום. הגיע זמן הקירות הפנימיים. לכבוד המאורע התייצבנו בשמונה לפנות בוקר בבית. אני, האישה, איציק הפקח חמור הסבר, זיאד ידידינו משכבר והאיש של הבלוקים שלצורך העניין נקרא לו הבלוקיסט.
מטרת המפגש להציב את שורת הבלוקים הראשונה כדי שנבין איפה עומדים הקירות ואיך יראו החדרים ורק לאחר שנעבור ונבדוק שהכל בסדר ימשיכו לבנות את כל גובה הקיר.
עכשיו, מסתבר שבלוקים זה תת התמחות בתחום הבניה, משו כמו נפרולוגיה לרפואה (נו, קדימה, מי מגיע ראשון לגוגל?). יש שיטת עבודה מסויימת וצריך לדעת איך לזרוק את הבטון ובאיזו כמות. תורה שלמה.
אז ארבעתנו עומדים מעל לבלוקיסט שמטפטף זיעה כאילו אין מחר ורואים איך בתוך דקות ובשיטתיות מופלאה הוא מקים קיר אחרי קיר. המטר נשלף ועוברים על התוכנית עוד פעם כדי לוודא שהכל במקום. העייסק נראה מבטיח, אנחנו משאירים את הפועלים ויוצאים לעבודת יומנו.
למחרת, כמו בכל בוקר, האישה עוברת בבית "להגיד שלום". הקירות כבר בגובה 2 מטר, מחוזקים בחגורת בטון שתופסת אותם במקום, אך משהו לא מסתדר לה. אחד הקירות המפריד בין 2 חדרי שינה אמור ליצור נישה לארון בכל חדר. בחדר אחד הנישה עמוקה מידי ובחדר השני היא מתאימה למדף קטן.
לא יכול להיות אומר זיאד, הכל לפי תוכנית בדקתם איתנו ביחד! אך האישה בשלה (בכל זאת היא כבר בת 32). עוצרים הכל, שוב מוציאים את התוכניות ואת המטר ו… 6 נקודות. כמו תמיד האישה צודקת.
עם דמעות בעיניים ובלב כבד נוטל הבלוקיסט פטיש, מכה בבן טיפוחיו והורס אותו עד יסוד רק כדי לבנות אותו מחדש 20 ס"מ משם לכוון מזרח.
קיר המריבה ולרגליו שאריות הקיר הקודם
