מאז ועד היום

מה שהתחיל בסוף יולי 2009 הגיע אל סיומו המוצלח שבוע לפני פסח, אפריל 2010. קצת יותר משבעה חודשים שעברו די מהר, כשמסתכלים אחורה.

כך זה נראה אז

מגרש 316 מבט מערבה

וכך זה נראה היום

בקרוב, פני הבלוג לאן. פוסט סיום מהדהד.

מודעות פרסומת

הליכה בחלום

בסוף זה קרה. החברים מחברת חשמל הגיעו וחיברו אותנו לציוויליזציה וביום רביעי, 24.3.2010 (בדיוק לפני שבוע) נכנסנו הביתה. המילה 'הביתה' קצת יומרנית כי אנחנו לא ממש מרגישים שזה שלנו. ההרגשה כמו בבית מלון או צימר נעים.

יש המון דלתות לנעול בלילה ומלא מתגים ללחוץ עליהם עד שנדלק האור הרצוי ככה שאנחנו עוד מתרגלים. הדבר המשמעותי ביותר (חוץ מהשירותים שלי) הוא המרחב. פתאום לכל אחד יש את המקום שלו, הילדים מתפזרים בבית ולא שמים לב אליהם. כל אחד יכול לעסוק בענייניו בשקט ובלי להפריע לאחרים.

הבית הפיזי משפיע ישירות על ההרגשה וכולנו יותר רגועים ושמחים. קראתי פעם שבית חדש מעניק חצי שנה של אושר לפני שחוזרים לשגרה. בינתיים אני לא סופר.

אבא שלה קובע מזוזה

אבא שלה קובע מזוזה

הבוקר שאחרי

הבוקר שאחרי

D Day

הבוקר זה קרה.

בסביבות 7 כשפתחתי את העיניים ידעתי שהוא הגיע. היום הגדול. ה-15 לחודש, אמצע מרץ, ראש חודש ניסן, שבועיים אחרי פורים. תקראו לו איך שאתם רוצים. חיכינו לו שבעה וחצי חודשים והנה הוא כאן.

ציפיתי שיקרה משהו מסעיר. שהבוקר יהיה שונה, ששמחה תמלא את ליבי. אבל הכל היה כרגיל. העייפות, הסנוויצ'ים לילדים, העבודה. הכל היה שם חוץ מהבית שלנו. כלומר גם הוא היה שם רק שהוא עוד לא ממש שלנו. כי אין בו חשמל.

מבט מצפון

מבט מצפון

אף אחד לא סיפר לי שלהביא את חברת חשמל שתרים לנו את השאלטר לוקח כל כך הרבה זמן ופרוצדורה. כדי שהחבר'ה מהחשמל יתקדמו לכוון צריך קודם להשיג טופס 4, הלא הוא טופס בו מאשרת הרשות המקומית לדייר להכנס ולגור בביתו. הטופס 4 הזה הוא בעצם ערימת טפסים שלוקח איזה שבוע לארגן וכשפסח באופק שבוע הוא מעט מאד זמן.

ממתי הפכנו תלותיים כל כך בחשמל ובשאר התשתיות. מה יש? אי אפשר לבשל על פרימוס ולקרוא לאור נרות? אנשים לא עשו את זה במשך אלפי שנים לפנינו? עשו. אבל אנחנו צריכים את החשמל והמים והגז והביוב והטלפון והאינטרנט שלנו לפני הכל ורק אח"כ אפשר להתחיל לחיות.

כן, האמת שהבית מוכן ומזומן. יש מטבח ומקלחות ומדפים במסדרון ואפילו שטפו את הרצפה לכבודנו. מה שנשאר, כאמור, זה רק להתחבר.

אנחנו במרוץ נגד הזמן. להספיק כמה שיותר חיבורים לפני החג, אחרת הכל נדחה. והחשמל הוא הפיווט. ברגע שנדע מתי יחברו אותנו נתכנן את השאר לאחור.

טיפ השבוע: את בדיקת הממ"ד לא חייבים לעשות ברגע האחרון. אפשר להקדים ולבצע אותה כבר אחרי הטיח.

יש אור בקצה השביל

כלל ידוע הוא שאת לוח הזמנים של הבנייה יש להכפיל ב-2 ולהוסיף 5%, כך הופכת חצי שנה ל-8 חודשים וחודש לחודש ושלושה שבועות. ובכל זאת נראה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל והפעם הוא נפל בחלקנו.

קצב העבודות משביע רצון ונראה שבדיוק בעוד חודש, בר"ח ניסן או 15.3 למי שמתקשה, נכנס לבית וזה מרגיש כמו לפני החופש הגדול. כבר אין כוח להכין שיעורי בית והמורים עולים על העצבים כל יום עוד קצת.

הצפיפות בבית הקיים נסבלת רק בגלל האופק המדיני שצפוי לנו. המקלחת מריחה כמו בואש, הביוב דולף בחוץ כמו בואדי ערה, נורות נשרפות וקירות הגבס מתפוררים. ביום רגיל אני לא מתקן דברים כאלה, בוודאי שחודש לפני המעבר.

התירוץ הזה של "עוד חודש עוברים" תופס מצויין גם בגזרת הנקיונות. בשביל מה לנקות את הגז? בשביל מה להתאמץ להגיע לקורי העכביש בפינת הסלון? גם ככה עוברים בעוד חודש.

שבילים וחניות

שבילים וחניות

בתוך כך, התחילו היום לצבוע את הבית מבחוץ. גוון השליכט שנבחר הוא ירוק, או יותר נכון הירוקים. 3 גווני ירוק יקשטו את חזיתות הבית במארג מורכב שאנחנו מקווים מאד שיצא יפה. ברכות לג.נ. ממזכרת בתיה שזכתה בסקר הצבעים שהיה פה בסוף נובמבר.

מחר יוצקים את שביל הכניסה ואת רחבת החנייה שבלילות הקיץ החמים אפשר יהיה לקיים עליה אירועים עד 250 איש.

רחבת הריקודים

רחבת הריקודים

בקרוב ממש, ובעקבות תלונות חוזרות ונשנות של כמה מקוראי הנאמנים, יעלה פה סרטון שיציג את הבית מתחילתו ועד סופו. פסגת הטכנולוגיה או מה?

הפוך גוטה, הפוך

כמו הרבה דברים אחרים, מקורו של הביטוי הישראלי 'להגדיל ראש' בצבא. לא ברור לי אם הוא בא לתת קונטרה ל'ראש סיכה' העתיק או 'נצנצן' המודרני יותר, בכל מקרה המשמעות ברורה. אחד עם ראש גדול הוא אדם רציני שלוקח את תפקידו וסמכויותיו במובנם הרחב.

בצבא ואולי בעוד כמה תחומים זה עובד, לא בזוגיות. אם שלחו אותך (ה-ך' פתוחה) לקניות בצרוף רשימה שומה עליך להקפיד ולקנות את שנרשם בפתקה, ועוד לשומרה כאסמכתא. אם אתה מכניס מכונה ולא בטוח מה הצבע של הגרביים יעשה לחולצה החדשה שלה אל תכניס את החולצה.

להמשיך? אין צורך העניין מובן ופשוט. זאת הסיבה שכל כך התפלאתי על זוג הרצפים הנחמד שלנו.

החבר'ה עשו עבודה יפה, ריצפו את כל הבית, את הכניסה ואת הפטיו ואפילו את המרפסת האחורית בצורה מופתית והשאירו את המקלחות לסוף, ובדין. המקלחות והמטבח הם לב ליבו של הפרוייקט לדידה של האישה (לדידי זה הממ"ד שם ישכון לבטח "חדר העבודה" שלי).

לכן, בגלל רמת הרגישות הגבוהה, כינסנו פגישה מיוחדת של לימור האדריכלית עם איציק, הרצפים והאישה כמובן. בפגישה נדונה פריסת המקלחת ונקבעה צורת הריצוף והחיפויים לפרטי פרטים.

גבס 001

יומיים אח"כ הציג עויסם הרצף את עבודתו היפה לאישה תוך שהוא מציין ש"אנחנו לא עושים עבודה סתם" ומחווה בידו בגאווה על רצפת המקלחון המחורצת בעיטור נאה בעל חזות מג'דל שמסית אוטנתית. עויסם עויסם, איך נפלת בפח כמו טירון? דווקא פה, במקלחת, הגדלת ראש?!

גבס 002

רחמיה של האישה נכמרו על הרצף שבזבז חצי יום על משהו מאד יפה שאנחנו לא אוהבים…כל כך. אז המשימה הוטלה (surprise surprise) עלי. אז הטלתי את המשימה על איציק הרשע שהודיע לעויסם המסכן שעליו לפרק במהרה את יצירת האומנות שלו לטובת ריצוף הבטון המקורי של עיסא מיודענו החביב.

בפרקים הבאים:
על הסוף המתקרב בצעדי ענק, על איכות הסביבה ועל יום הדין של בחירת צבע השליכט החיצוני.

ראש בלטה

ואז זה קרה. באמצע הסלון נגמרו המרצפות ומה שהיה יום עבודה שגרתי הפך באחת לקטסטרופה או כמו שאומרים אצלנו בחייל "מגדל, כאן דיפלומט. יש לנו בעיה!"

קצת רקע למי שהצטרף זה עתה. את הריצוף רכשנו בפקיעין מעיסא המוכר הגבוה והחביב, כאשר אנחנו נפרדים מערימת שקלים שיכולה לפרנס אמא חד הורית ושני ילדיה הקטנים במשך חצי שנה, לא כולל מגפיים חדשות "כי הישנות שלי כבר ממש שחוקות."

את הריצוף, הקרמיקה וכו' רוכשים על פי מטראז' הבית בתוספת ספייר של כ-5-10 אחוז, תלוי כמה קפדנית האדריכלית שלכם. כך עשינו והזמנו 180 מטר ריצוף איטלקי משובח.

לפני כשבועיים הגיעה המשאית עם משטחי הריצוף ואני כמו סוחר טוב נעלתי נעלי עבודה, בוססתי בבוץ וספרתי קרטון קרטון או כמו שאמר פעם ספי ריבלין "אני מאמין לכולם, אני רק בודק". (3 משטחים של 40 קרטון + 10 קרטונים בתפזורת) * 1.4 מרצפות בקרטון = 182 מטר. וואלה יצא איתנו לארג', עיסא. חתמתי על תעודת המשלוח ושחררתי את הנהג. עד כאן הרקע.

"נגמרו לו המרצפות ואיציק אומר שחסרים 30 מטר" רעד קולה של האישה בטלפון ואני נכנסתי למצב שאצלנו בחייל מכנים "פאניקה בתא". הרי בכל פרוייקט בניה יש הנחת עבודה סמויה שמתישהו מישהו יעקוץ אותך בהיקף מסויים והנה זה קרה, בהוה דידי עובדא. עיסא דפק אותנו ועכשיו נאלץ לשלם עוד 30 מטר ריצוף.

ממצא מס' 1: משטחי הריצוף החשודים

ממצא מס' 1: משטחי הריצוף החשודים

אבל רגע, אמרתי לאיציק, עצור סוסים. הרי סחבק ספר במו ידיו 180 מטר, הכיצד יש רק 150? ובכן טוב שיש על מי לסמוך. איציק עשה את מה שאני לא עשיתי ובדק כמה מרצפות יש בקרטון. אלמנטרי, ווטסון! אני הנחתי שיש 4 מרצפות שהן 1.4 מטר אך בפועל היו 3 שהן 1.1 מטר. נפתרה התעלומה רק חבל על אמא של עיסא, שתאריך ימים אמן.

העבודות נכנסו להילוך גבוה, הפועלים פושטים על הבית ובכל יום יש משהו חדש. טיח פנים וחוץ הושלם, ריצוף פנים הושלם והשבוע יגמרו גם את המקלחות ואולי את הריצוף חוץ. כמות וקצב ההחלטות שאנחנו מקבלים מפתיע אותי ואני חייב לומר שהאישה עומדת בזה בכבוד. רבאח, הקבלן, אומר שאמצע פברואר נראה לו ריאלי למסירת הבית. כן, קו הסיום נראה באופק או כמו שאומרים אצלנו בחייל "נכנסנו לפיינל".

הפוסט נכתב בהשראת סדרת המופת "נשות הטייסים" ומוקדש לד', דור העתיד של שחייני ישראל.

הטייחים היום עצלים

אבל האיכרים מברכים על הגשם. ככה זה, כשבמג'דל מטפטף החבר'ה לא באים לעבוד. שוכחים שאמנם הגולן הוא רמה שטוחה אבל כמעט 1,000 מטר גובה מפרידים בין מג'דל לנוב וכשגשום שם לא בהכרח גשום פה.

טיח פנים

ערבב את הטיח

בין גשם לערפל, נראה ששום דבר לא מתקדם אבל אנחנו כבר באמצע הטיח. התחילו למעלה, על הגג, ועברו פנימה לחדרים. מדברים על 15 יום עבודה מה שמביא אותנו לאמצע-סופשבוע הבא אז יתחילו עם הריצוף. בשבוע שעבר יצקו שכבת בטקל על הגג. הבטקל (בטון קל) הוא בטון מוקצף שבין השאר נועד ליצור שיפועים לניקוז הגג.

בין לבין גם אני לקחתי בוקר חופשי ויצאתי עם החברה ר' לטיול חורפי בנחל דליות. לפני שאתם קופצים (ניר, אם תעשה רילוקיישן לגולן אני מבטיח לקחת אותך בפעם הבאה) המטרה הייתה ניקיון המסלול ולא פלז'ר למרות שיצא פלז'ר טילים.

בצד עיסוקה המרהיב ר' עובדת כמה ימים בשבוע בשמורת גמלא ואחת המשימות האהובות עליה היא ניקיון המסלולים בבוקר או ההליכה לבד בשקט של הבוקר אם להיות מדויק. סוג של פתיחת ציר (לכל מאותגרי צאלים שבין הקוראים). פשוט צועדים ואוספים את חפיסות המנטוס ושאריות הטישו שהשארתם שם אתמול.

מנקים את נחל דליות

מנקים את נחל דליות

אני יודע, זה לא נשמע אטרקטיבי, אבל המסלול היה די נקי מה שהשאיר זמן להנות מהנוף החורפי המיוחד ומהשקט יוצא הדופן שהפך את הטיול לחוויה לא רגילה. מה שעוד תרם לחוויה הייתה ר' שהתעכבה ליד כל חלבלוב ורקפת, התלהבה מגללים של צבי תועה וכמעט התעלפה כשטייסת הנשרים של גמלא עשתה מעלינו קרבות אויר. אכן הצלחה גדולה, קבענו להפגש פעם בחודש.

ותודה ל-15 המצביעים הממושמעים שבחרו צבע לבית, הכחול לוקח בגדול. מי מכם שעוד לא עשה זאת מוזמן להצביע עכשיו.